איתי: אהלן דנה, וולקאם למדור החדש שלנו. את יודעת למה הוא חדש?
דנה: "למה?"
איתי: כי כל הבלוג הזה הוא חדש, אז הכל חדש, וגם כי אין דבר כזה ישן. בכל פעם משהו מתחדש לו בעולם הזה. כמעצבת, את מאמינה בחידוש?
דנה: "ברור. חידוש הוא בהחלט טבע העולם אבל בכלל, תהליך יצירה מעצם השם שלו הוא בריאה של משהו חדש. לפעמים החדש הזה הוא תוצר של שילוב של כמה דברים ישנים והשילוב הוא החדש ולפעמים, ברגעי קסם, הוא חדש לגמרי. אז אפשר להגיד שאני לא רק מאמינה בחידוש, אלא שחידוש הוא תמיד שאיפה שלי. ואם מדברים על עיצוב, אז לא משנה מה, החידוש חייב להיות מגובה בהרבה היגיון ושכל. כלומר, אין חידוש לשם החידוש, אלא לשם פתרון טוב יותר של המציאות".
איתי: רגע, אבל בעצם לא נולדת מעצבת. אם אני אחזור רגע לדנה בת ה-18 ואשאל אותך מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה – יש סיכוי ענק שתגידי מוזיקאית, נכון?
דנה: "חחחחח. נולדתי קודם כל תאומה לשני הורים רופאים אקדמאים, אבל גם אנשים מאוד יצירתיים. התאומוּת הובילה אותי קודם כל להבין ולעסוק בזהות ובבידול – שני נושאים שרק בדיעבד הבנתי כמה הם משמעותיים לתחום שבו אני עוסקת עכשיו. אבל לפני כל זה, כחלק מגיבוש הזהות וההתבדלות מאחותי התאומה המדהימה והמהממת, שתמיד הייתה 'החכמה', לעומתי – 'המוכשרת', התחברתי מאוד למוזיקה, כן. אני זוכרת את עצמי מאזינה לקסטות(!), גומעת את החוברת ומתלהבת ממה שעוד לא ידעתי אז שקוראים לו טיפוגרפיה. בצורה הכי אינטואיטיבית העתקתי פונטים, עיצבתי חולצות שהושפעו מהמוזיקה ששמעתי ואפילו, לאור הדרישה, הכנתי חולצות לחברים שלי".
מוזמנים לצפות בקליפ שהיא מככבת בו
איתי: מעניין ממש… אפשר להגיד שהעיצוב הוא כלי אינטואיטיבי שגר אצלך שנים?
דנה: "כן, אבל אז המוזיקה קיבלה תפנית. החלטתי שיהיה מאוד מגניב ללמוד לנגן על בס. החלטה מאוד אימפולסיבית, בגיל 14".
איתי: החלטה שלקחה אותך, כמה שנים אחר כך, ללמוד ברימון ועוד במחזור של מירי מסיקה, קרן פלס וכל הדיוות האלה. היה קשה להיות בצילן?
דנה: "זה היה מחזור מאוד מיוחד ברימון, אתה צודק וקרן ומירי הן באמת פנומנליות ומאוד בולטות, אבל לי היה את היתרון שלי – הייתי מהיחידות שהחזיקו גיטרת בס, כלי שנחשב די גברי. לא הייתי מסוג הבסיסטים שעומדים צמוד למתופף בפרצוף חתום וברגליים צמודות וישרות. על הבמה דנה, שהייתה שקטה וביישנית ולא מדברת (ותמיד חשבו שאני סנובית) – הפכה לדנה שזזה עם כל ביט וחיה את המוזיקה".
איתי: מדהים, יש לי כמה חברים מוזיקאים כאלה. ביום-יום הם שקטים ומופנמים, ועל הבמה, אימא'לה, איזו אנרגיה נפלאה יוצאת מהם.
דנה: "מזדהה ממש. הופעות ומוזיקה בכלל הן לדעתי האמנות המרגשת ביותר והחיה ביותר שיש. לנגן מוזיקה זו מתנה. חוויה שאין כמותה".